תסביך אדיפוס שהסתבך - על סף גילוי עריות.

כבר בכניסה הוא הקדים ואמר בחיוך מלאכותי, שהצביע על ציניות שמתקשה להכיל את הכאב: תגיד, היום זה 'יום האם' נכון? אז יש לי סיפור בשבילך ואני לא יכול יותר להחזיק אותו אצלי, לבד בבטן.

היא הייתה יפה, מרשימה, דומיננטית ומפתה. הייתה מתהלכת לה בבית בלבוש חושפני, מביעה ללא עכבות את גחמותיה המיניות. אני הייתי מסתכל מהצד, מסתכל ורואה בה אלה גדולה ונחשקת, מסתכל ועורג לגופה.
היא קראה לי - גבר שלי.
אני קראתי לה – אמא.
כך התחיל הסיפור ליום האם על ילד שחי על סף גילוי עריות עם אימו.

אתה מבין? המשיך ואמר, טבעי היה שנמשכתי לאימי,  פרויד מרשה, הוא, פרויד, טוען שזהו שלב טבעי בהתפתחות, שלב שנקרא 'תסביך אדיפוס', ולפי התסביך הזה, עם הזמן, הייתי אמור להבין שאמא שייכת לאבא ושאני צריך להפנות את תשומת ליבי לנשים אחרות.

אבל היא, האמא שלי, לא קראה את פרויד. במקום לגרום לי להבין שהיא שייכת לאבא, היא, בהתנהגותה המפורשת, גרמה לי להבין שהיא שייכת לי ושאבא הוא סתם דמות מפריעה.

זכר ונקבה נמשכים זה לזה באופן טבעי. אבל, כאשר הנקבה היא האמא שלך, והאמא הזאת מנוסה ומבוגרת ממך, ובנוסף היא גם נשואה לגבר אחר, שהוא במקרה גם האבא שלך, שחי איתך באותו הבית, ושעל אף משיכתה של האמא אליך היא בסופו של יום תמיד חוזרת אל האבא, אז... תסביך האדיפוס הזה קצת... מסתבך. 

הסיבוך נובע מכך שהחוויה הראשונית יוצרת מעין אבטיפוס, פורמט, דפוס של התנהגות ואוסף של אמונות שמשפיע על כל ההתנהלות בתחום מערכות יחסים ובמיוחד בקשר זוגי רומנטי ומיני. את האבטיפוס של מערכת היחסים שחווה עם אימו הוא שיחזר עם כל נשותיו.

הן, נשותיו, היו תמיד מפתות, על סף הפרוצות, יפות, חזקות ובעלות נוכחות. הקשר איתן היה מבוסס תמיד על משיכה מינית. הוא, שתפס את היציבות הנחוצה לקיומה של מערכת יחסים כתלויה רק במיניות, הקפיד לטפח ולשמר את המרכיב המיני יותר מאשר את מרכיב האינטימיות הרגשית.

הוא היה מאהב נפלא, הוא העריץ אותן כמו שהעריץ את אימו, הוא ראה בהן אלות כמו שראה באימו אלה. כשהן היו באות אליו ללילה הן היו יוצאות בבוקר בתחושה שהן ונוס, לא פחות. והוא, הוא באמת חשב שהן ונוס. הוא העריץ אותן, והיה מתפעל ומשתאה לנוכח גופן העירום. לא חשוב היה לו אם הן היו יפות יותר או יפות פחות, שמנות או רזות, הוא העריץ את האישה שבהן. הוא ראה בהן, בראש ובראשונה, אישה, יציר הבריאה וצאצא של ונוס, וזאת, מעבר למהות הקשר, מעבר לאיכות התקשורת, מעבר למידת ההתאמה בניהם, או לתוכניות משותפות לעתיד.

להן, לנשים שהיו איתו זה החמיא וגרם להן להימשך אליו, אל הגבר שרואה וקולע למהות האמיתית והבסיסית של עצם קיומן, היותן נשים. הן הרגישו שהוא רואה אותן, שהוא לא סתם מחמיא להן כדי לרכוש את ליבן אלא כי כך הוא באמת מרגיש.

ראייתו אותן כ-ונוס הייתה מהות הקסם שלו אך הייתה זו גם מהות הסבל שלו. הוא, בתפיסה שלו, ובאמונה שפיתח, לא יכול ליצור קשר עם ונוס, כי היא הרי מעולם אחר, היא גדולה עליו, היא אלה, היא לא מהקבוצה שלו. בן תמותה שכמוהו לא יכול לספק אותה, ולכן, לדעתו, קשר איתה יגמר תמיד במפח נפש, היא, באיזה שהוא שלב, תמיד תנטוש אותו ותחזור לעולם שאליו היא שייכת ולדמויות אליהן היא שייכת, אל זאוס או אל פוסידון. כך האמין ולכן לא הצליח להתמסר. לאף אחת.

הוא הגיע לטיפול כי הוא שם לב שמול כל אישה הוא בעצם משחזר גם את דמותה של אימו וגם את אמונותיו שיצר במהלך הקשר הבעייתי שניהל עם אימו, קשר שהיה מבוסס על תשוקה עזה להיות עם אישה, יראה גדולה מעצם המעמד, שיתוק, חוסר אונים, ולבסוף, בריחה פיזית ורגשית. הנשים התחלפו אך הדמות והאמונות נשארו.

לא פעם אנחנו, שלא במודע, מחפשים ומזמנים לעצמינו בהווה דמויות ומצבים שדומים לדמויות ולמצבים שחווינו בעבר. זהו בעצם שיחזור לא מודע של קושי שחווינו בעבר במטרה לפתור אותו היום. שיחזור אירועים טראומטיים מן העבר הוא דבר טבעי וצפוי. זוהי דרכה של הנפש להירפא. היא, הנפש, משחזרת היום את התנאים שגרמו לנו לטראומה אז, בעבר. מטרת השחזור היא לצאת ממנה, מהטראומה, בסיבוב הנוכחי, המשוחזר, בהצלחה, כשידנו על העליונה, בכבוד ובצורה בונה ומעצימה.

קיימות שתי בעיות בנטייה לשחזר קושי מן העבר:
הבעיה הראשונה היא המטרה. אנחנו משחזרים קושי רגשי שוב ושוב מתוך כוונה להיפטר מן הקושי. זוהי כוונה הגיונית ולגיטימית אך השחזור הבלתי פוסק מעלה את האפשרות שאולי יש כאן מטרה נוספת.

הבעיה השנייה היא שבנוסף לדמויות ולתנאים, אנחנו משחזרים גם את המצב הרגשי ההתפתחותי שהיה לנו באותה סיטואציה כולל את האמונות השגויות שהיו לנו אז. אמונות כמו: שאין מוצא, שאנחנו קטנים, חלשים, בודדים ומנוצלים, שאנחנו בעצם קורבנות, אלו הן אמונות שהתאימו אולי לתקופת האירוע הטראומטי, אבל ספק אם הן מתאימות להיום.

קושי רגשי הוא שיעור. שיעור בהתפתחות. בבסיס הקושי נמצא השיעור. כל עוד לא נבין את מהות השיעור לא יפסקו השחזורים והקשיים.

כדי להבין מהו השיעור הטמון בקושי יש דווקא לעצור ולחוות את הקושי. יש לבחון את הרגשות שעולים, את הצרכים, את האמונות ואת הצעדים שננקטים.  אם לא נדע בדיוק מה קשה לנו בתוך הקושי לא נוכל להמשיך הלאה גם אם מצאנו את הפתרונות הטכניים היעילים ביותר להקל על חוויית הקושי.

הוא פגש בכל נשותיו את אימו. כל עוד הוא לא יבין מה השיעור שעליו לעבור מול האמא שלו הוא ימשיך לזמן לעצמו נשים בדמותה.  

כדי לגלות מהו השיעור בדקתי איתו מה הוא מרגיש בעת מגע גופני עם אישה ומה הצורך שעולה אצלו באותו המצב.

מסתבר, שהוא מרגיש מבוכה, חנק, אי נוחות, פחד, בושה ובעיקר חדירה לגבולות. הצורך שלו שעלה הוא הצורך בתקשורת. הוא צריך לדבר, לשתף במה שהוא מרגיש, להגיד מה הוא צריך וליצור ביחד ובשיתוף פעולה תאום באשר לתוכן, לקצב ולגבולות הנוחים לו.

חוסר התקשורת מצידו נבע מהעדר לגיטימציה בסיסית לעצם קיומו הפיזי והרגשי. אופן התייחסותה של אימו אליו בכל שנות ילדותו יצר אצלו את האמונה שהוא חפץ, וכחפץ אין לו כל זכות להודיע על קיומו, על רגשותיו ובוודאי שלא לבקש דבר מה מהאחרים.

האמונה שהוא חפץ הופנמה גם כלפי פנים. כחפץ, הוא ביטל את הלגיטימציה של רגשותיו ושל צרכיו גם בינו לבין עצמו. עם הזמן הוא הפסיק להרגיש לא את רגשותיו ולא את גופו, תחושת ניתוק השתלטה עליו והוא החל לחיות כבתוך בועה שמגינה עליו מלהרגיש את העולם הרחב. מי שקבע מי הוא ומה הוא ואיך יראו ויתנהלו חייו היו האחרים שפגש על הדרך. את הערכתו העצמית הוא יצר בהתאם למה שראה והשווה ביחס לאחרים. נשים שפגש היו נשים חזקות שבמקום שהוא יהיה זה שיבחר בהן היו אלה דווקא הנשים שבחרו בו ובהמשך גם ניהלו אותו, תוך שהוא נשאר מאחור, פאסיבי, מתעלם מרגשותיו, מגופו ומצרכיו.

כשאני כותב מילים כמו 'הוא' מתעלם מצרכיו, 'הוא' מתעלם מרגשותיו, 'הוא' מבטל את הלגיטימציה..., אני בעצם כותב שהוא דווקא כן קיים אך הוא בוחר להתנהג דווקא כאילו שהוא לא קיים. הסיבה שבגללה המטופל הדואב מתנהל בעולם בביטול עצמי וכחפץ חסר אישיות, חסר רצונות וצרכים היא בגלל שהוא מזדהה עם האני הפצוע שבו במקום  עם האני האלוהי שהוא.

אם כך הוא הדבר, לב הבעיה הוא ההזדהות. ההתנהלות שלי בעולם תלויה בבחירה שלי עם איזו דמות שבתוכי אני אזדהה. אם אזדהה עם דמות החפץ והקורבן אז סביר להניח שאתנהג כחפץ וכקורבן ואם אזדהה עם היותי יציר בריאה, יחיד ומיוחד כמו כל יציר בריאה אחר, אתנהג בהתאם ליציר הבריאה שאני.

כיצד זונחים את ההזדהות ואת ההתנהלות המבוססים על המשקפיים ועל האמונות שנוצרו בעבר הפצוע שלי ועוברים להזדהות והתנהלות על בסיס קריטריונים, רגשות, צרכים, מודעות ובחירה של האני הפנימי שלי? כלומר, כיצד עוברים ממצב של מיקוד שליטה אופקי חיצוני המבוסס על  ריצוי, ביטול עצמי, היבלעות והליכה בתלם שקובעת החברה שסביבי למצב של מיקוד שליטה אנכי פנימי המבוסס על הקשבה לקול הפנימי, לאינטואיציה הפנימית ולצו המצפון האישי שלי?

השלב הראשון הוא מודעות: המטופל הגיע לטיפול עקב מודעות לכך שמערכות היחסים שהוא מנהל לא מיטיבות עימו. בהמשך הוא נהיה מודע לכך שהוא בעצם משחזר את הקשר הבעייתי שהיה לו עם אימו. בחינה של כל שחזור הובילה למודעות לכך שהוא מתנהל במערכות יחסים כחפץ וכקורבן וזאת בגלל שהוא מזדהה עם עברו כחפץ וכקורבן. המודעות עוצרת את המשך ההתנהלות על בסיס העבר הפגוע ומובילה לשאלה לגבי איך יראה העתיד.

העתיד מבוסס על קריטריונים חדשים שלצורך למידתם מגיע השלב השני, שלב הידע: אנחנו נשמה שהגיעה לעולם כדי לעבור שיעורי התפתחות. לצורך שיעורי ההתפתחות בחרנו להיכנס לגוף גשמי שדרכו נעבור את כל הקשיים והניסיונות. דומה הדבר לכניסה של שחקן לתוך דמות בתיאטרון.
אנחנו לא הדמות שאותה אנחנו משחקים בעולם הזה. אנחנו נשמה טהורה גבוהה ורוחנית שרק בחרה לשחק את הדמות. הזדהות עם הדמות היא טעות. כמו ששחקן בתיאטרון לא מזדהה עם דמות נפוליאון שהוא בחר לשחק כך גם אנחנו צריכים להפסיק להזדהות עם הדמות הפצועה שאנחנו משחקים.

השלב השלישי הוא הפסקת ההזדהות: יש ליצור הפרדה בין האגו הפגוע שלי, שהוא בעצם לא האני האמיתי שלי, לבין מי שאני באמת, נשמה רוחנית. ההפרדה תיווצר בעזרת טכניקה פשוטה של אמירת המשפט הבא: "אני הנני אשר הנני". משפט מפתח זה, כשהוא נאמר כמנטרה מספר פעמים ביום, מאפשר לנו ליצור את ההפרדה בין הדמות שאנחנו משחקים לבין מי שאנחנו באמת.  יצירת הרווח וההפרדה תעצור את ההזדהות ובכך תעצור את השפעתה של הסביבה עלינו. עצירת ההזדהות תוביל להתנהלות חדשה, חופשייה ונקייה מהשפעות ואמונות שגויות שנוצרו בעבר. מרגע זה, חופש בחירה, ביטוי עצמי אותנטי ושימחה יתחילו להיכנס לחיינו.

השלב הרביעי הוא ריפוי וחיבור מחדש: לאחר שניצור את ההפרדה ונפסיק את ההזדהות ניכנס לתקופת ביניים של ריק והמתנה. זוהי תקופה שבה העבר שלנו כבר מפסיק לנהל אותנו ואנחנו פונים לחפש את האני האמיתי שאנחנו. שאלות ותהיות באשר למי אני ומה היעוד שלי בעולם הזה מתחילות לעלות. זהו שלב של התבוננות פנימית שמובילה לחיבור חדש שלי עם עצמי וחיבור חדש ושונה שלי עם האחרים. ההתבוננות הפנימית, החיפוש המתמיד והשאלות הנשאלות יוצרות מעין זימון של תשובות שמתחילות להגיע לאט לאט.

מדובר בתהליך רגשי שתחילתו עצירה, אמצעיתו בלמידה והתבוננות וסופו... לידה מחדש.

המטופל שהגיע כשהוא מנוהל ע"י תובנות ואמונות שיצר בילדותו עבר תהליך רגשי של היפרדות מהזדהות עם עברו הפגוע ועד לגילוי האני האמיתי שלו.  

בסיומו של התהליך הטיפולי בחר המטופל להגיד בראש מורם וגוו זקוף את משפט המפתח – "אני הנני אשר הנני". "אני הנני" כמו כל שאר הברואים בעולם. "אני הנני" ולכן קיומי כאן הוא לגיטימי בהחלט. "אני הנני" ואני סולח לעצמי. "אני הנני" ולכן תקשורת שמאפשרת חשיפה של רגש ושל צורך היא לגיטימית ואפילו חובה במיוחד כשאני חלק ממערכת יחסים. "אני הנני" ולכן חשוב להשמיע את קולי גם אם לצד השני קשה לשמוע. "אני הנני" נשמה גבוהה וחופשייה.

המטופל הכואב, אני, ויתכן שגם אתה קורא יקר, כולנו עוברים ניסיונות ושיעורים קשים מנשוא. לב הבעיה הוא בהזדהות עם אגו פצוע שהתפתח בנו עם השנים, הזדהות עם אגו פצוע שרואה את העולם במשקפיים של קורבן, הזדהות עם אגו פצוע שמכתיב לנו את ההתנהלות שלנו בעולם. בסיס הפתרון הוא בהפרדה בין האגו הפצוע לבין ה- "אני הנני" הפנימי, הפלאי והמיוחד שאנחנו. ההפרדה תאפשר לנו לחזור ולשלוט על חיינו, לחזור ולהתנהל על בסיס הקול הפנימי שלנו. התנהלות על בסיס מימוש המהות הייחודית שלנו תוביל לתחושה של אנרגיה, בריאות ושימחת חיים.



 
bubbles, bubbles, comments, chat, talk

סיפורים מחדר הטיפולים

 

עקבו אחרינו

כתובת אשקלון, בית מעריב תל-אביב
Facebook
טלפון 050-7125003
דוא"ל aunilb@gmail.com

טיפול זוגי וטיפול פרטני 

בנימין ארדיטי