pencil5, pencil, write, edit, blog, note

מאמרים

והזמן עצר מלכת 

לפני הרבה שנים רצו בני האדם להתחבר זה עם זה. הבחינו בני האדם במולד הירח, בזריחה, ובשקיעה, והחליטו להמציא את הזמן כמרכיב חיבור אוניברסאלי אידיאלי כדי שישמש כגל נושא להתחברות בניהם. 
אבל, מה לשים על ציר הזמן שנועד לחיבור? שאלו יוזמי ציר הזמן. הפור נפל על האירועים החשובים והנראים לעין, כאלה שניתן גם לתרגם אותם לתנועה על ציר הזמן. כך מצאנו את עצמנו מספרים על לידה, על מוות, על יציאת השן הראשונה, על נישואין, ועל פריחת הדובדבן. 
בגלל שאנחנו מאוד רוצים להתחבר, ובגלל שזה מה שהוחלט לשים על ציר הזמן,  קיבלו האירועים הגשמיים חשיבות יתרה ואילו אירועי הרגש והרוח קיבלו חשיבות פחותה.

עקב כך, כדי להתחבר, החלטתי אני, ואולי גם עוד אחרים, להצניע את עולמי הרגשי פנימי ולהבליט את עולמי הגשמי חיצוני. כך יצא שקראתי לחבר לראות משחק כדורגל אבל לא כדי להשמיע לו את המחשבות האחרונות שלי. 

אבל, הנורא מכל הוא, שהפנמתי את הדעה הרווחת שהעולם הפנימי פחות חשוב מהעולם הגשמי. הפנמתי והסכמתי לבטא כלפי חוץ רק את עולמי הגשמי, חצי ממה שאני, ואילו את עולמי הפנימי בחרתי להעביר אל ספת הפסיכולוג.
כך, במשך שנים רבות, יצאתי כל בוקר, אל העולם הגדול, חצי בן אדם, כשרק עולמי הגשמי בידי, כדי להתחבר עם חצי אדם אחר, שגם הוא הביא רק את עולמו הגשמי. חיבור שנידון מראש לכישלון.  

 ואז היא התאבדה. 

 
התחלה הופיעו אנשים כי האירוע היה נקודתי, נראה לעין, כזה שניתן לסמן על ציר הזמן, אבל, ככל שעברו החודשים והאירוע הפך למטען נפשי רגשי ורוחני, אין יותר אנשים.  
אך, עליה וקוץ בה. סל האירועים שנבחר להיכלל בציר הזמן לצורך החיבור היה גשמי בעיקרו, ואילו אירועים המאופיינים כמחשבות וכרגשות לא נכללו בו.
מרגע זה השתנו הפרופורציות שבתוכי. עולמי הפנימי הפך לעיקרי ואילו עולמי הגשמי הפך לנטול חשיבות. מאותו היום, מה שתופס את תודעתי הוא העצב, הגעגוע, רגשות האשמה, השאלות אל אלוהים, המחשבות הבלתי פוסקות, הרצון להנציח, ולא, ממש לא, האוטו החדש שקניתי.
הזמן, המבוסס על גשמיות, עצר מלכת. אין לי יותר מה לספק על ציר הזמן. אין לי יותר תחושה של חיבור. היכולת להתחבר על בסיס גשמי פסקה. נענשתי פעמיים, גם איבדתי את הילדה וגם איבדתי את החיבור עם האחרים.

מאז אותו היום יש לי תחושה שהחיים הם שם, רחוק, על ציר הזמן המוחשי והנראה לעין, אך בלי ממש יכולת להרגיש אותם, כמו לראות מהחלון הביתי הסגור אורות מרצדים על ציר תנועה רחוק ובלתי נשמע. 
לחץ כאן לעריכת המצב החדש, שגרם לי לפגוש את שני החלקים שבי, זה הרגשי וזה הגשמי,  הוביל אותי למסקנה שהעולם הפנימי,  דווקא הוא זה שמאפשר את החיבור האמיתי שכולנו כל כך רוצים לחוות, ולמרבה האירוניה, דווקא הוא, זה המוצנע והמוסתר, דווקא הוא זה שנותן את המשמעות לאותם אירועים שמתרחשים בעולם הגשמי.

מבט ראשוני ושטחי מראה שכאילו שהאובדן הפך אותי לפגום ולבלתי ניתן לחיבור, אך לא כך הוא הדבר. האובדן חסם את ערוץ החיבור הגשמי אך פתח ערוץ חיבור חדש על בסיס רגשי. הקושי עדיין קיים כי הבעיה היא בהגדרה, ולא בי. כל עוד לא נשנה את ההגדרה, כל עוד לא ניתן לגיטימציה גם לערוץ הביטוי הרגשי,  יהיה קשה לאנשים לשחרר ולבטא את רגשותיהם, ולהתחבר. 
קוראים יקרים, רוצים שינוי? מרגישים צורך לשתף בעולמכם הפנימי הסוער אך נמנעים מלעשות כך? בואו נהיה חלוצים, בואו נהיה פורצי דרך חדשה של חיבור, ונתחיל לדבר. כן כן, דווקא אנחנו, אלו שהשתבשו להם הפרופורציות, דווקא אנחנו, שמרגישים שחיבור על בסיס שיתוף בעולם הפנימי שלנו הוא הדבר הנכון והמדויק יותר, דווקא אנחנו, שגילינו על בשרינו שאי אפשר יותר להחניק את העולם הפנימי שלנו.

כל אחד בסביבתו הקרובה, לאט לאט, מעט מעט, נתחיל לדבר את עצמינו, נתחיל להתעניין באחר, נתחיל לחלחל דפוס חדש של תקשורת המבוסס גם על שיתוף של נושאים מהעולם הפנימי, וכל זאת כי הגיע הזמן לשינוי, כי הגיע הזמן לעצור את הבדידות.  

 

עקבו אחרינו

כתובת אשקלון, בית מעריב תל-אביב
Facebook
טלפון 050-7125003
דוא"ל aunilb@gmail.com

טיפול זוגי וטיפול פרטני 

בנימין ארדיטי