השפתון שסיפר את הכל?

היא יפה, זוהרת ומטופחת. מקפידה ללבוש מחויט, רק מותגים, נעלי עקב, מעט איפור ו...שפתון, שפתון אדום, בוהק, בולט, כזה שמבליט את כל כולה, במיוחד לאור האיפור המועט.

היה נראה שלשפתון יש תפקיד נוסף בהצגתה של אותה אישה זוהרת, ממש כמו לשלט חוצות בכביש המהיר שלא ניתן לפספס אותו. השפתון שימש אותה כדי להפוך את עצמה לזוהרת אך גם, ואולי בעיקר, כדי שהאחרים יראו שהיא זוהרת, ושלא יפספסו את זה.

דיבורה היה מהיר, ישיר ואסרטיבי והרגיש כנטול רגש. נראה היה שבנוסף לנשיותה המופגנת יש בה גם מאפיינים גבריים ולוחמניים ושדווקא איתם היא בוחרת להשתמש.

היא עובדת באחד ממשרדי ההיי-טק הנוצצים. בעבודה היא עסוקה מעל הראש, כך היא אוהבת, להיות כל הזמן עסוקה. שעות נוספות הוא דבר שבשגרה אצלה, היא אפילו עוזרת לאחרות, מעמיסה על עצמה מטלות לא לה, ונוטה לא לראות את עצמה.

גופה, נמצא בסתירה להופעתה החיצונית הנוכחת. היא מעט שפופה ומתלוננת גם על עייפות ועל שינה לא מספקת. נראה שהנשמה שלה מדברת אל העולם דרך הגוף שלה. שפתון שאומר 'תראו כמה אני זוהרת', גב שפוף שאומר 'אין לי גיבוי ואני כבר עייפה מלסחוב לבד בעצמי', גבריות קשוחה שאומרת 'אני בהישרדות', ועומס עבודה שאומר 'אני פוחדת לעצור'.

אני בודדה, היא אומרת, אני לבד, רק עם החתול. בעלי בגד בי כי העדפתי את העבודה על פניו ועל פני הילדים. אני חוזרת מותשת מהעבודה ואין לי זמן וכוח למשפחה ולקשרים אישיים, בעצם, אין לי זמן לעצמי, פרט לעבודה, קודם העבודה אח"כ אני.

והשאיפות לעתיד, שאלתי, לאן את רוצה להגיע? מה יש בסוף הדרך אם הכול יתממש? והיא, מגיבה מיד בפשיטת ידיים ובתנועות פנים שמחות כשל ילד רעב שנכנס לחנות ממתקים, מרצדס היא אומרת, בית על צוק, השתייכות לחברה הגבוהה, ביקורים בתיאטרון, חיי היי-לייט כזה....

היי-לייט כזה...., חומרי, בולט ומוחצן, ממש כמו השפתון הבוהק שעל שפתיה. שוב השקעה בסמלים חיצוניים ושוב דווקא באלו שמושכים תשומת לב. שום זכר לאינטימיות, שום זכר לקשר פשוט, נעים, חמים וקרוב. לא מטרידה אותה המשפחה שהתפרקה, לא הבדידות, ולא הריקנות. רק סמלי הסטטוס הזוהרים מטרידים אותה שלשם השגתם היא משקיעה את כל מרצה וזמנה.

מאיפה את באה? שאלתי, איפה גדלת?
נולדתי בעיירת עולים שכוחת אל, פתחה ואמרה, למשפחה קשת יום, הבכורה משמונה ילדים. הורי שעבדו קשה הטילו עלי את אחזקת הבית ואת גידול האחים. ראיתי עוני ועליבות בכל מקום. עוני, קיפוח וחוסר טיפוח.

הרגשתי כשיפחה, כמשרתת, מנוצלת ומושפלת,  הרגשתי כסינדרלה, וחלמתי כסינדרלה, על בית גדול ורחב, על עושר ופאר. הרגשתי שאני מנקה בשבילם, קודם כל בשבילם, בשביל ההורים, כדי שירדו ממני ואח"כ לעצמי, אם בכלל, ובאמת, חדרי היה מבולגן כי לא נשאר לי כוח לעצמי, לדאוג לעצמי ולסביבתי.

האישה הזוהרת שלפני חוותה ניצול, השפלה והקטנה לאורך זמן. חוויה ארוכת טווח שכזו בונה זהות. מבחינתה, אלו הם החיים, לא ניתן לתקן אותם, והזהות הפנימית שלה היא שהיא סינדרלה. אך בנוסף לתובנות על החיים יש גם זיכרון. זיכרון מר וכואב שלא קל להיזכר בו, לא קל להיזכר ולא קל לתפוס שהיא הזוהרת אכן הייתה שם, כסינדרלה. וכמו באותו סיפור, לא ניתן לשנות את המצב ולא ניתן לדבר עם המעורבים ולשנות את העלילה. צריך מוצא מן האגדות והמוצא הוא - לשים מסיכה. לשים מסכה ולשכוח.

מסיכה זה דבר נפלא. קונים תחפושת, אפילו רק מסיכה לפנים והופ אתה כבר לא אתה. זוכרים בפורים איך החלשלוש של הכיתה התחפש דווקא לקאובוי? או איך היא הדחויה התחפשה דווקא למלכת אסתר? זה אופייה של המסכה, בין רגע אחרים לא יודעים מי אתה באמת, בין רגע אימצת לעצמך זהות אחרת, בין רגע כבשת את המעמד הנחשק בלי להתאמץ יותר מידי.

השפתון היה המסכה שלה. בעזרת השפתון האדום והבוהק שעל שפתיה היא ניסתה לשדר שאצלה הכל בסדר. בעזרת השפתון היא ניסתה למחוק ולשכוח את זהות הסינדרלה הטבועה באישיותה. לא מדובר בקעקוע במקום מוצנע השמור רק לה, מדובר בשפתון אדום ובוהק ובאביזרי היי-לייט שכולם רואים. ולה היה חשוב שכולם יראו. התוכנית שלה הייתה לאמץ לעצמה מסכה שהמאפיינים שלה הפוכים לגמרי ממאפייני הקבוצה  שממנה היא באה ובכך למחוק את עברה ולהשתייך לקבוצה החדשה.

והתוכנית הצליחה, המסכה התאימה, היא עבדה במקום הנכון וקנתה בגדים בחנויות הנכונות, ודיברה את הסלנג הנכון, אבל... היא נשארה לבד. המסכה התאימה, היא לא. המסכה התאימה לתפאורה אך היא נשארה מאחורי המסכה, לבד.

כמו שעל ראש הגנב בוער הכובע, כך המסכה חשפה אותה. השפתון הזוהר שבחוץ סיפר עד כמה אפל שם בפנים. התשוקה הקיצונית לסמלי סטטוס זוהרים רק חשפו את העובדה שהיא בעצם בורחת מעברה ולאוו דווקא שואפת לעתיד טוב יותר. השאיפות הקיצוניות שכמעט לא ניתנות להשגה רק סיפרו שהמטרה היא בכלל לא להגיע למצב של השגה, אלא, להיות בתנועה מתמדת ולא לעצור. 

היא ברחה מהזיכרון. היא פחדה לעצור מהפחד שברגע של עצירה יחזור ויצוף עברה הכואב ויזכיר לה שהיא בעצם – סינדרלה.

הבריחה אמנם הצליחה ובאמת לא נשאר לה זמן לעצור ולפגוש את עצמה, אבל..., הבריחה לא אפשרה לה לעצור ולראות את מה שהיא כבר כן השיגה, והעיסוק המתמיד בבריחה רק הנציח ואישר את אמונתה השגויה שהיא עדיין אדם רעב ונחות.

הבריחה לא היטיבה עימה. המחיר הגבוה אותו שילמה בדמות התפרקות המשפחה, בדידותה הרבה, השינה הלא מספקת וחוסר הסיפוק הכללי שחוותה בחייה, על אף שביצעה את תכניתה בצורה מושלמת. גרם לה לעצור ולבדוק האם זו באמת הדרך הנכונה.

אפשר היה לעצור ולעזור לה לחשוף את הזיכרון הקשה ובכך לשחרר אותה מהאנרגיה הכואבת שיש בו בזיכרון ומהאמונות המגבילות שהוא יצר, אבל, היא צריכה להיות בתנועה ולכן צעד שכזה לא מתאים לה.
אפשר היה להראות לה שהיא בעצם בתנועה של בריחה מהעבר ולא בתנועה לשם השגת שיפור ברמת החיים העתידית שלה, אבל אז היה נפגע מנגנון ההגנה שלה שהיה מבוסס על תנועה והשגת הסטטוס הנחשק.

האפשרות שנבחרה הייתה לשמר את התנועה אך להחליף את המטרה. המטרה שנבחרה הייתה לגלות את היעוד שלה ולראות כיצד ההיסטוריה הפרטית שלה בעצם הכשירה אותה לקראת מימושו של אותו תפקיד. לצורך כך עברתי להתמקדות במשמעות המסתתרת בעברה הכואב ובשיעור ההתפתחות הטמון בו. מימוש המטרה החדשה הכשירו את הדרך לחשיפת זיכרונות העבר. עבר כואב זה קיבל עכשיו משמעות יותר מכובדת, כזו שניתנת להכלה. ההתמקדות במטרה החדשה איפשרה גם, כבדרך אגב, להסיט אותה מההשקעה בהשגת סמלי סטטוס זוהרים.

לאט לאט התגלה שבכל מקום שבו היא נמצאת היא מתריעה על קיפוח וניצול ופועלת לשינוי. כמו כן התגלה שחלומה הגדול הוא להיות כאחד האקטיביסטים הנלחמים לתיקון העולם. עם הזמן היא נכנסה למסגרת שאפשרה לה להתחיל ולממש את רצונה במעורבות חברתית למען שינוי. סיפוק ומשמעות החלו להיכנס לחייה.

הקושי האמיתי שבפצע הוא הקושי לחוות אותו ואת כל הרגשות הקשים המתלווים אליו.  אפשר להדחיק את הפצע, אפשר להחביא אותו אך תמיד הבריחה מהפצע רק גורמת לפצע לרדוף אחרינו. הסתכלות לתוך הפצע יכולה ללמד אותנו דבר מה על עצמינו, על הייעוד שלנו ועל המשמעות העמוקה שבגללה בכלל נפצענו.

כולנו פצועים. מי יותר ומי פחות. אני, את אתה... כולנו. אי אפשר לשכוח את הפצע, אי אפשר להעלים אותו ואי אפשר לברוח ממנו.

כדי להשתחרר מהפצע צריך לעבור דרך הפצע.

כי בפצע, כמו בכל פצע, צריך לטפל. אין לנו ברירה אלא לפתוח מחדש את הפצע, לחטא, לגעת, לכאוב, לחבוש מחדש ולהמשיך הלאה.
פשוט אין ברירה.
bubbles, bubbles, comments, chat, talk

סיפורים מחדר הטיפולים

 

עקבו אחרינו

כתובת אשקלון, בית מעריב תל-אביב
Facebook
טלפון 050-7125003
דוא"ל aunilb@gmail.com

טיפול זוגי וטיפול פרטני 

בנימין ארדיטי