הפליטה

היא נולדה בארץ רחוקה.
ביום שבו פרצה נשיותה פרצה בארצה מלחמה וברגע אחד היא הפכה לאישה פליטה.  

מילדה בעלת מגוון רחב של פעילויות, מחשבות, רעיונות וחלומות היא הפכה, בין לילה, למעין חיה, בודדה, רדופה ועצמאית. 'עכשיו שורדים' היא אמרה לעצמה ומרגע זה לא היה זמן או מקום להביע רגשות, או, לצפות לרווחה רגשית או רוחנית. רק שאלה אחת ניהלה את הבחירות שלה, מה יעזור לי לשרוד, מה יעזור לי להישאר בחיים, מה יהיה היום בשעות הקרובות, מאין תגיע הארוחה הבאה ואיפה הוא המחסה הבטוח ביותר. מרווח החיים שהיא אפשרה לעצמה הצטמצם לדריכות ולשכלול מתמיד של כישורי ההישרדות שלה.

במהלך חודשי הבריחה הממושכים היא התחילה לשים לב שנשיותה המתפרצת היא הכלי ההישרדותי הטוב ביותר שצייד אותה היקום לקראת המלחמה, ואימצה אותו.

ומאז היא יפה, ונשית, ויודעת את משחק המינים, מנפנפת בשערה, מעפעפת בריסיה, מבליטה את יפי גופה ומשיגה. אבל, רק את מה שהיא לדעתה צריכה כדי לשרוד, היא פליטה ופליטה לא חושבת מעבר לשלב ההישרדות הצר.

פגיעה רגשית, שמתרחשת בשלב מעצב אישיות גורמת לנפגע להפסיק להתפתח ולהיתקע בגיל הנפשי שבו חל המשבר. התקיעות יוצרת את האמונה שאתה עדיין בעיצומו של האירוע, שאתה עדיין פגיע, שאתה לא חסין ולא מוגן. 

רובינו במובן כזה או אחר פליטים. אחד פליט של בית הוריו, שני פליט של נישואיו, שלישי פליט של אירוע טראומטי שעבר.

כדי להגן על עצמינו וכדי להמשיך ולשרוד בעולם, אנחנו שמים על עצמינו, החל מיום הפגיעה, משקפיים, משקפי אמונה, שדרכם אנחנו רואים ומנתחים את המציאות. אלו הם משקפי הפצע שלנו ואנחנו לא מרפים מהם. בוגרים ככול שנהיה, אנחנו עדיין אותם ילדים פצועים שקולטים ומגיבים למציאות בהתאם למה שנקלט במשקפי הפצע שלנו ובהתאם לאמונות שיצרנו אז.

משקפי ההגנה הופכים עם הזמן למשקפי הנצחה. הסתכלות על המציאות של היום דרך עדשות משקפי הפצע שמראות לנו כל הזמן את המציאות של פעם גורמת לנו להישאר באותה חוויה של פעם ובעצם להיות מנוהלים ע"י הפצע. זהו מעגל שאין ממנו מוצא כי אם אנחנו עדיין חיים בעבר אז אין טעם להחליף היום את המשקפיים. המעגל הטראומטי הזה שאין לו סוף, ממשיך וממשיך, עד שמשהו משתבש.

אצלה זה השתבש וכך היא הגיעה לטיפול. היא פגשה גבר, ונפנפה בשערה, ועפעפה בריסיה, והבליטה את גופה, ו... כלום לא קרה.

הוא רצה קשר, היא רצתה רק לשרוד. הוא ראה באישה הרבה יותר ממה שהיא הפליטה הסכימה להראות. כשהוא רצה לשתף, היא פתחה את הכפתור. כשהוא רצה לצאת למסעדה, היא בקשה להיכנס למיטה. אי אפשר להתקרב אליה, היא בשליטה, היא לא מרפה, היא לא מתמסרת, היא לא משתפת, היא עדיין שם, עדיין דרוכה, עדיין במנוסה, היא תיתן את גופה אך, לחשוב ביחד? לשתף בצפונות ליבה ולגלות עד כמה היא חלשה? להתמסר למגעו בה ולגלות עד כמה היא זקוקה? לאפשר לו לדאוג לה ולגלות עד כמה היא תלויה? את זה היא לא יכולה, היא עוד ילדה פליטה.

זה ממש בסדר להיות חלשה, נזקקת ותלויה אך היא עוד בת 14 , גיל שמסוכן כך להיחשף, במיוחד כשאת עדיין פליטה.

ילדה בת 14 לא חשה אמונות מגבילות כי גילה הכרונולוגי תואם את גילה הרגשי, אך אישה בת 40 שמתנהלת כבת 14 חשה. לכן, במקום למהר ולהזמין אותה לעולמי בקשתי ממנה להזמין אותי לעולמה.

בקשתי ממנה שתספר לי על איך זה להרגיש פליטה? איך זה להרגיש במנוסה? איך זה לאבד את ביתה ואת נעוריה? מה היה לה הכי חסר באותם ימים? מה היא הייתה צריכה? מי עמד לידה הגן ותמך? במי היא בטחה?  איך זה היום להרגיש שונה ומנוהלת ע"י מנטליות של פליטה כאשר כולם מסביבה מצליחים לנהל אורח חיים רגוע יותר? ומה היא הכי צריכה, בכלל, היום, בשביל קצת יותר רווחה ומנוחה.

נקודת המוצא היא שלבד שם, לאדם שמרגיש פליט. לא קל לחיות ככה דרוך כל הזמן, אז הצעתי לה רק להיות שם איתה, רק להיות, לתת לה תחושה שהיא לא לבד, לתת לה תחושה שיש לה איתי מקום בטוח שבו תוכל ביום מן הימים, להרפות.

המקום הדרוך הזה הוא בעצם מקום בטוח, זהו מקום של שליטה על אף המחיר הכבד שהיא משלמת. היא עוד לא יודעת שהמקום האחר גם הוא בטוח ולכן היא לא תעז לשנות את האמונות שלה כל כך מהר. יש צורך להגיע אליה, לתוך עולמה ואמונותיה, ולקחת אותה ביד, לאט לאט, אל  עבר העולם החדש.
 
משם אני מתחיל, בלתת יד, בלהיות, בלהקשיב, כי גם אני נמצא שם לא פעם,  נזקק, תלוי וחלש, ובאמת, לא קל לי שם, קר, עצוב ובודד. הקושי העיקרי שבקושי הוא הלבד, ולכן, הצורך שלי, שהוא גם הפתרון שאני מציע, הוא דווקא לנסות להיות שם, במקום לנסות לצאת משם. להיות שם בקושי ולהקל בעיקר על הלבד. במקרים שכאלו אני מגייס קצת אומץ ומזמין אלי מישהו שיהיה איתי, במקום האפל הזה, ועוד קצת אומץ כדי להגיד: מפחיד לי כאן, חדש לי, מהר לי, אפשר שתהיה כאן איתי? קצת? רק להיות, לפני שזזים.

 
bubbles, bubbles, comments, chat, talk

סיפורים מחדר הטיפולים

 

עקבו אחרינו

כתובת אשקלון, בית מעריב תל-אביב
Facebook
טלפון 050-7125003
דוא"ל aunilb@gmail.com

טיפול זוגי וטיפול פרטני 

בנימין ארדיטי